האם לא כולנו שווים?

אני שונאת את המונח "קבוצת השווים". האם לא כולנו שווים? ערן ואני יושבים בוועדת השמה מול אנשי מקצוע מכובדים: הצוות החינוכי, הפסיכולוגית, נציג ההורים ועוד.

אני שונאת את המונח "קבוצת השווים".
האם לא כולנו שווים?
ערן ואני יושבים בוועדת השמה מול אנשי מקצוע מכובדים:
הצוות החינוכי, הפסיכולוגית, נציג ההורים ועוד.
השאלה שעמדה על הפרק: לאיזו מסגרת חינוכית נשלח את רוני בכיתה ז.
בביה"ס היסודי רוני למדה בכיתה קטנה.
כיתה קטנה של תלמידים עם לקויות למידה בתוך בית ספר רגיל.
זו מסגרת של חינוך מיוחד, אבל היא משולבת בתוך מסגרת רגילה.
זה לא בית ספר שלומדים בו רק תלמידים מהחינוך המיוחד.
היה לי ברור שאני רוצה שגם בחטיבה רוני תמשיך ללמוד בכפר סבא,
עם ילדים מהשכונה ומהצופים, ושלא נצטרך לשלוח אותה לבית ספר מחוץ לעיר.
השיקול שלי לא היה רק המרחק מהבית.
אני חושבת שגם החשיפה לילדים שאינם מהחינוך המיוחד היא חשובה ומשמעותית.
היא לומדת נורמות התנהגויות "רגילות". ובכלל, זו הקהילה שבה היא חיה ותחיה גם בעתיד.
אז למה לשלוח אותה למסגרת אחרת מרוחקת?
ואז הגענו למעמד המלחיץ של ועדת ההשמה.
זו ועדה שמחליטה באיזו מסגרת חינוכית ישובץ תלמיד שזכאי לחינוך מיוחד.
לשמחתי, ההחלטה הסופית היא לא של הוועדה.
הוועדה ממליצה, אבל אם ההורים דורשים, לרוב מקבלים את בקשתם.
עד היום אני זוכרת את התחושה הלא נעימה (ונכון לכתיבת שורות אלה, רוני כבר בת 19…).
זה מרגיש קצת ועדה בביטוח לאומי לבירור זכאות לגמלת נכות.
המחנכת והפסיכולוגית מקריאות את חוות הדעת שלהן, ואז שואלים לדעתנו.

ופה יו"ר ועדת ההשמה אמרה נחרצות:
"אתם עושים טעות! היא תצטרך כל הזמן להתאמץ.
היא אף פעם לא תהיה כמוהם.
היא צריכה ללכת לבי"ס
מיוחד ולהיות עם 'קבוצת השווים' שלה".
אוי כמה שאני שונאת את המונח הזה.

כשיצאנו מהוועדה, אני עדיין הייתי משוכנעת שכיתה קטנה בחטיבה רגילה היא המסגרת הנכונה בעבורה.
ודווקא ערן היסס ותהה – אולי יש משהו בדבריה של יו"ר ועדת ההשמה?
ואני פתאום התערערתי כולי. הרי בתוך תוכי גם אני היססתי. אולי כולם
צודקים? למה אני רוצה לשלוח אותה לבי"ס רגיל? אולי קשה לי לראות אותה בקרב ילדים מיוחדים?
אז הלכנו לראות גם בתי ספר מיוחדים, ובסופו של דבר החלטנו שהיא תלמד בבית ספר רגיל בכפר סבא.
והיא פרחה בחטיבה! הלכה בכיף גדול לבית הספר.
ובהמשך גם למדה בכיתה קטנה בתיכון רגיל בכפר סבא. וגם שם היה לה מצוין.
למרות שהיא שונה
מהפרופיל הכיתתי של תלמידי הכיתה הקטנה, היא התקדמה בקצב שלה.

אף פעם לא אדע מה היה קורה אילו היינו שולחים אותה לבית ספר לחינוך מיוחד,
אבל אני יכולה רק לקוות שעשינו את הטוב ביותר בעבורה.

שתפו את הפוסט