מעוררת השראה או אימא רגילה

"את מעוררת השראה",
"את אימא מדהימה",
"אפשר ללמוד ממך המון",
"ראויה להערצה",
"רוני התקדמה כל-כך והיא מלאת ביטחון רק בזכות אימא כמוך".

אני מכירה את המשפטים האלה היטב.
ולפעמים אני אפילו מרגישה ככה.
חזקה.
מעוררת השראה.
מלאת כוחות ויכולה לעזור לאחרים.

אבל יש גם ימים אחרים.
ומקרים שאותם אני לא מעזה להעלות על הכתב.
אירועים שקרו.
פרטיים.
שאני לא יכולה או רוצה לספר.

אני בוררת בפינצטה את האתגרים שעליהם אני כן כותבת בפוסטים שלי.
אני משתפת ושלמה עם הפרסום.
אני יודעת שצריך לספר גם על הקשיים,
ואני גם רוצה.
כי ברור שלא הכול ורוד כשיש לךְ ילדה עם צרכים מיוחדים.

אני מקבלת תגובות רבות מחממות לב,
ופונים אליי בפרטי להתייעצות והתלבטות.
אבל יש את אותם מקרים לא פשוטים,
שעליהם אני פשוט לא מסוגלת לכתוב.
לא מסוגלת ולא רוצה.
הם אישיים.
הם חשופים.
הם שלי ושל רוני.

רק ערן מכיר אותם (ועוד קצת אחיות וחברות).
והם יישארו כאלה,
כי שם מקומם.

לפעמים ממש לא בא לי להיות מעוררת השראה.
לפעמים בא לי להיות אימא לילדה רגילה.